תיקון החלקים

בהתחזקות עולה החלק הבא לתיקון. בתחילת הדרך דחוקים כל העומסים הכבדים, כל השריטות הכואבות במעמקי הנפש, הם אינם משוחררים, אינם עולים לתודעה, מאחר שאם יעלו במצב התחלתי זה, עלולה להיגרם קריסה במערכת.
עם תחילת הלימוד ורכישת כלים הכרתיים, מתחילה התחזקות בנפש וחלקים שהיו לא פעילים, חסרי מקום, חסרי יכולת, חוזרים לאט לאט לתפקוד, להתחזקות, לפעילות.
כאשר מכלול חלקים חוזר למקומו, מתחיל מנוע הנפש, לפעול. מתחילים חלקים דחוקים לעלות לתודעה לשחרורם, תהליך זה גורם לבהלה, פחד, כאב, ובהסתכלות שטחית הוא נראה כעומס, כדבר רע לנפש ולמערכת הפנימית בכללותה. אך אין הדבר כך. אמת פנימית ושתהא כואבת אשר תהא, ראוי לה לעלות ולאפשר ללומד לעמוד מולה, להפנימה בתודעתו, ומשם מתחילה הבנה כפתרון, כפרח שעלי הכותרת שלו מתחילים להיפתח.
לא קל לזהות בתוך הכאב מקומות נכונים וטובים של אמת פנימית העולה להשתחרר, משום שיש כאבים אחרים שמיקודם בעומס, אין בהם טוב, וכאבם לא פחות.
הסתכלות הכרתית בצפייה נכונה תגלה את האמת הפנימית שבמתרחש, מה שאין כך בכאבים מתוך עומס.
כאשר הלומד ניצב בנוכחות הכרתית אל מול החלקים החדשים העולים, אינו אמור לפתרם כלל, מעצם נוכחותו מול החלקים מתחיל להיפתח מרחב חדש, מרחב קיום שיפוגג את הכאב וישאיר את העובדות, רק ממקום זה יכול הלומד להתחיל לאט לאט ובזהירות, להתחיל לכוון עצמו לדיוק במקומות האלה.
התיקון מתאפיין באורות, יש להבין את המלה אור, אור במשמעותו אנרגיית בראשית, פותח את צבעי הנפש, פותח צנרת רוחנית שהייתה חסומה, רק טבעי שהמעבר הראשון בסיבים המתחדשים יהיה של כאבים העולים להשתחרר, כמו פצע מוגלתי. מהבנות המתרחש יכול הלומד להרגיע עצמו ותוך שימוש בצפייה הכרתית לזיהוי מדויק שהיא מתוקה.
כאשר ראייה מתחילה להיפתח ונחשף הלומד לפער המובנה שבין החלקים לבין היכולת האישית שבמדרגה האישית, פער זה הינו מבחן ראשון במלאכה מתחילה, האם פער זה יגרום לתסכול, ערבוב עם העומס וירידה? או שמא יזכה הלומד לאסוף כוחותיו, להתחיל במלאכתו ההכרתית לעשייה במשנה מרץ, ולהתחיל ליישם הבנות עקב בצד אגודל תוך שמירה על צפיפות בעלייה, ויתחיל ליישם הבנותיו ביחסי מבלי לוותר.
פער זה מצפין בתוכו כלי הכרתי נוסף. עצם ההבדל בין החלק הניתן לבין היכולת האמיתית נותן ללומד כוון מה עליו לשים במוקד עשייתו העכשווי.
נאמר אין מתקנים מתוך העומס, כאשר הלומד פוגש בעיה בחייו איננו ניגש לפתרונה כרגיל, התעסקות עם הבעיה היא בבחינת נתינת חיות לעומס.
הלומד יניח לבעיה ויחזק מקום טוב, שלכאורה איננו קשור במה שמציק לו עכשיו. מכיוון שלמדנו שכל חלק מלמד על חלק וכל חלקי הנפש קשורים זה בזה, חיזוק חלקים טובים דוחה עומסים גם כשאין הלומד רואה את הקשר שביניהם לחלק הטוב שהוא מחזק.
אין זה חשוב שהלומד יבין בשכלו כיצד המערכת פועלת, חשוב שירגיש את התפשטות האור בתוכו המתחילה מדיוק פשוט כלשהו, כפי שנאמר התפשטות האור מסיב המהדהד אל סיב שני ומעביר לו אורו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *