שחרור הנפטר

מהותו של אדם שנולד ומתקיים עד שנפטר. רסיס נשמה יורד, מתחבר לעובר ונולדת נפש כפי שנלמד מהפסוק "וַיִּפַּח בּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה". המסלול בו עובר אדם בעולם העשייה הגשמי שלנו מלווה בקשרים עם נפשות אחרות, חלקם חזקים. כאשר חס ושלום נפטר אדם קרוב אנחנו מרגישים קריעה ואכן יש קריעה בנפש. לא בכדי מלמדת אותנו המסורת בדיני אבלות על השבעה, השלושים, והשנה, ומלמדת אותנו שיש להתאבל במשך שנה בלבד. מה זה האבל? הצער, הבכי. זה הצער שאנחנו מרגישים על עצמנו. הנפטר נפטר, איננו כבול יותר לגשמיות, ממשיך בעשייתו אשר עליו לעשות.
מקומנו פה הוא לרפא את הקריעה ואין זה קל ולכן יש לקיים את האבל עד תום השנה ואז יש חובה קדושה לשחרר את הנפטר להמשך דרכו ועשייתו, כאשר ישנם מפגשים ביום השנה ומי שרוצה יותר בערבי ראש חודש, ומעבר לזה יש לתחם ולשחררו ולהכיר תודה על כל רגע שזכינו להיות במחיצתו ולקבל ולהפנים שכל עוד אנחנו פה לא נפגוש אותו, אלא כאשר נעבור גם אנחנו.
חוסר ההבנה במקום הזה גורם לפחדים גדולים שהם עומס מיותר. הפנמת ההבנה משחררת, מקלה, מאפשרת דיוק בעשייה, חיזוק הנפש ותמיכה באחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *