קשב ודיבור

ממקום פנימי של מהות, מוצא הלומד את הבנת ליבו, הבנת הלב היא רגש נקי, איננה מילולית ולכן רק מרגישים אותה, כאשר זוכה הלומד בהבנת הלב, יכול בהתכוונות הכרתית לקרב את שכלו ולחבר את שכלה להבנת ליבו. הבנת השכל עוטפת את הבנת הלב כמלבוש, מלבוש זה מורכב ממילות מהות אותן השכל בחר, הקרובות כמיטב יכולתו להבנת ליבו. ממקום של חיבור זה יכול הלומד לראשונה להביא את הבנת ליבו למודעותו ולמילותיו, אם ידבר הלומד דרך דיוק הנאמר בפיו את הבנת שכלו המחובר להבנת ליבו, יוכל השומע מולו, הנמצא בקשב נקי, להפנים את המלים המגיעות ואז התוכן הנשמע הינו מלבוש להבנת ליבו של השומע, הנוצרת בתוך המלים הנשמעות.
הבנת ליבו של השומע איננה זהה להבנת ליבו של המדבר אך היא דומה, ואז מהדהדות המלים כפי שנאמר – דיבור מלב אל לב. הבנת הלב באה מרצון מהותי, ישנם גם רצונות קטנים. הרצון המהותי מקורו בנפש העלית, הרצונות הקטנים מהנפש הגשמית הבהמית. כל רצון נולד מחיסרון, מהבנתו הטובה ומהסכמת ליבו לחיבור למהותו, יתמקד הלומד ברצון המהותי הבא מהכרת הטוב. כלי זה של הכרת הטוב הינו חיבור לתדר פנימי מהותי הבא מטוב, עושה טוב ומרגיש טוב ללומד ולסביבתו.
כאשר מחבר תחושת חיסרון להתכוונות נקייה ולהכרת הטוב, יכול הלומד לזכות בהבנת הלב לרצון מהותי, ומתוך דיוק מתחיל יכול לנקות את פנימיותו ולחזקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *