פורים | י"ד אדר

פורים זה חג נושא הסתר, מגילת אסתר היא מגילה מוזרה ביותר, אפילו לא פעם אחת מוזכר הקב"ה. דבר חריג ביותר כאשר מדובר באחד מספרי התנ"ך.
כדי שנבין את המגילה נמצב אותה בתאריכים בה קרו המקרים המוזכרים בה. כדי לעשות זאת עלינו לזהות את אחשוורוש. פה יש אחידות דעים רחבה המזהה את אחשוורוש עם המלך הפרסי כסרסס שזהו שמו ביוונית, שמו הפרסי הוא אחשיארש. אם נכתוב את שמו בכתיב חסר דהיינו אחָשיֶרֹש חילוף היוד באות וו, כבר מציגה לפנינו את המלך אחשוורוש. אז נמצב את המלך בקו זמנים היסטורי כפי שמופיע בספרי ההיסטוריה ובמחובר עם הרשום במגילת אסתר :

539 לפנה"ס – כיבוש בבל ע"י כורש והצהרת כורש לשיבת ציון.
521 לפנה"ס – עליית דריווש הראשון למלוכה.
490 לפנה"ס – קרב מרתון.
486 לפנה"ס – עלייתו של כסרכסס (ובשמו הפרסי, אחשיארש) למלוכה
483 לפנה"ס – (שנת 3 למלכותו) משתה ל-180 יום.
482 לפנה"ס – קרב תרמופליי
480 לפנה"ס – קרב סלאמיס
479 לפנה"ס – (שנת 7 למלכותו) אסתר עולה למלוכה, המן עולה לגדולה.
474 לפנה"ס – (שנת 12 למלכותו) הופל הפור להשמדת ישראל

פרס ומדי – קצת היסטוריה:
הממלכה האחמנית נוסדה על ידי האחמניש, ועל שמו קרויה "השושלת האחמנית". ממלכת פרס זכתה לעצמאות ממשית בימי חישפיש, בנו של האחמניש, אך בניו, כורש ראשון וכנבוזי הראשון, היו למעשה וסאלים של מלך מדי.
לאחר תקופת שלטונם של מלכים אלו, עלה לשלטון המלך כורש השני, הידוע כ-כורש הגדול. כורש חתר תחת שלטונו של מלך מדי, ולאחר מכן הביס אותו וכבש את ממלכת מדי, שהייתה אז אחת מן הממלכות החזקות ביותר. לאחר מכן פלש כורש לאסיה הקטנה, וכבש את ממלכת לידיה ואת ערי המדינה היווניות השוכנות באזור. כמה שנים לאחר מכן, פנה כורש למלחמה עם בבל, וכעבור פחות משנה ניצח את צבאה וכבש אותה. להישג זה הייתה משמעות רבה, מפני שבבל הייתה בין הממלכות הגדולות ביותר באותה תקופה. לאחר מכן פרסם את "הצהרת כורש" בה התיר ליהודים הגולים לשוב לארצם ולהקים מחדש את בית המקדש, בהנהגתו של זרובבל. בשנים שלאחר מכן נלחם כורש נגד פולשים מן המזרח, ולבסוף (בשנת 529 לפני הספירה) נהרג בקרב. יורשו היה בנו, כנבוזי השני.
אחריו דריווש הראשון, בנו של היסטספס, החליף את כנבוזי למרות שלא היה בנו, ובשתי שנות מלכותו הראשונות עסק בדיכוי מרידות שפרצו ברחבי האימפריה. על מצבתו נכתב "אני פרסי בן פרסי, אדון נעלה בן אדונים נעלים".
חשיארש הראשון, בנו של דריווש, המזוהה לרוב עם המלך אחשוורוש המוזכר במגילת אסתר, שלט ב-485-465 לפנה"ס, דיכא את המרידה בבבל והרס את אליל הזהב שלה. הוא המשיך את מסורת מסעות הכיבושים וסובלנות דתית ושלטונית. ניסה לבצע רפורמות במבנה השלטוני, כמו ביטול מנהג שבעת השרים רואי המלך בני המשפחות המיוחסות, היכולים לגשת אליו תמיד. חשיארש נרצח במיטתו בידי קושרים מחצר המלוכה. בזמנו של חשיארש הגיעה הממלכה לשיא גודלה, וכללה את אסיה הקטנה, כל המזרח התיכון, פרס, באקטריה, סוגדיאנה, פארתיה, חלקים מהודו וחלקים מתראקיה.
בשנת 331 לפנה"ס, בימיו של דריווש השלישי, כבש אלכסנדר הגדול את הממלכה, ושם קץ לעצמאותה.
אחשורוש הוא כסרכסס (ובשמו הפרסי, אחשיארש) במגילה, אנחנו פוגשים אימפרטור גדול, בנו של דריווש הראשון, שלצורך ביסוס שלטונו הוא עושה משתה במשך 180 יום, משימה לא פשוטה ולא קלה, הוא מזמן נציגים מכל 127 המדינות שבשלטונו, כל פעם מדינה אחרת, מאכיל אותם ומשקה אותם ומזכיר להם כל הזמן: יש בעל בית חדש, המאכיל ומשקה אותם.
גם היהודים מוזמנים למשתה, ושם הם פוגשים בכלי בית המקדש, אלה שנשדדו ע"י נבוכדנצר והועברו אל אוצר המלך כאשר כורש מחץ את בבל. אלא שליהודי אסור להשתתף במשתה בנוכחות כלי הקודש, ועל ההפרה הרוחנית הזו, נאמר "ניתנה הרשות למשחית".
ומיהם מרדכי ואסתר? מרדכי כרבים מאנשי דורו, אלה שלא נענו לקריאת כורש ולא עלו ארצה, ונשארו בשושן העיר הגדולה. ושם הוא נושא דרגה בכירה בחצר המלך. ואסתר כמו דודה, לא היתה מחוברת חזק אל עמה ואל זהותה היהודית. לאביו של מרדכי יש עוד שם "יהודי" אבל למרדכי ואסתר יש שמות פרסיים. כפי שאנחנו פוגשים את יהודי העולם כיום הנושאים בד"כ שם לועזי ולידו שם יהודי.
אחרי קרב סלמיס, חוזר אחשוורוש אל ארמונו, וכדי שיוכל להעביר את הזמן בשקט ולא להיות טרוד בענייני הממלכה, ולכן מחפש אחשורוש מחליף. משנה למלך שימלא את כל תפקידי המלוכה ורק יקרא בשם אחר. הוא מוצא את המן ראוי לתפקיד הזה ומגדל אותו מעל כל השרים למעמד של ראש האימפריה בפועל בזמן שהמלך נמצא ב"נבצרות זמנית". מרדכי, כנראה נמצא אי שם במערכת השלטון הפרסית. הוא יושב בשער המלך.
בשנת 479 לפנה"ס עולה המן בן המדתא האגגי לגדולה.
המן בן המדתא למשפחת האגגי, כלומא צאצא רחוק של אגג מלך עמלק. אז מי זה אגג ומי זה עמלק. נחזור 1000 שנה במנהרת הזמן לזמן התואר בפרשת בשלח בספר שמות יז :
וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה–לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהו-ָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָ-ה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר, דֹּר.
הכתוב מספר שיש לנו מלחמה לא קונבנציונאלית, מנצחים כאשר משה מרים את ידיו ומפסידים כאשר מניח את ידיו, כבר עדות לרובד המציאות הנסתר. ואז התורה עוברת לפרשת כי תצא בספר דברים (כה) ושם הסיפור משתנה.
זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ-וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.
עמלק תוקף את ישראל מעצם מהותו, שנאת חינם במיטבה. גם אם במחיר חייו.
בספר שמות מודיע השם כי הוא ימחה את זכר עמלק, ובספר דברים המלאכה כבר נמצאת באחריותינו. ואיך הסיפור מתחבר אל אגג? ניגש אל ספר שמואל א' טו.
הימים הם ימי הנהגתו של שמואל, הממליך את שאול למלך ישראל. ואחרי שוך החגיגות והתייצבות הממלכה, מודיע שמואל לשאול כי הגיע זמן ביצוע ההוראה שפגשנו בספר דברים, דהיינו, למחות את זכר עמלק מתחת השמיים.
כֹּה אָמַר, יְהו-ָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.
שאול פועל לפי הנחייה שקיבל, הוא מגייס 200,000 אנשים לצבא ועולה על עמלק, ושאול מנצח במערכה הצבאית, מכה את עמלק ובמקום להשלים את הציווי, הוא נוהג ברגיל, לוקח את השלל בבקר ובצאן, ובנוסף הוא חומל על אגג מלך עמלק.
במיידי, מקבל שמואל מידע על אי השלמת המשימה, יחד עם הודעה על סיום מלכותו של שאול. שמואל זועק כנגד אך ללא הועיל, ובבוקר הוא מגיע אל מחנה שאול, ואומר לו : הרי קיבלת הוראות מפורשות, למה לא מילאת את משימתך? ושאול ממש אינו מבין על מה התלונה, ומתרץ את אי השלמת המשימה כלחץ שבא מן העם.
שאול כלל לא יכול היה להבין את משמעות הדבר, שהרי גשמית, הוא היכה את עמלק מכה גדולה, מה ההפרה הגדולה? בגלל שחמל על המלך המובס?
כאשר שוכחים שהמלחמה בעמלק מתנהלת בוזמנית הן בגשמי והן ברוחני הנסתר באמת אי אפשר להבין זאת, לאחר ששמואל מבשר לשאול על לקיחת המלוכה ממנו, הוא משסף את אגג. אך יודע שזה כבר מאוחר מדי. ואכן טוענים המפרשים, אגג היה בלילה עם מישהי, ונולד צאצא, וזרע עמלק ממשיך להתקיים. עוברות כ- 1000 שנה, ובנוסף לשנאה הטבעית, יש גם חשבון לעמלק עם ישראל, ואז בשנת 479 לפנה"ס, עולה לגדולה המן האגגי, נצר לעמלק. וסוף סוף, יש לעמלק, הזדמנות להתחשבן ולהשמיד את כל היהודים, זה לא בגלל שמרדכי לא השתחווה, זו סגירת מעגל נפלאה לשונא ישראל.
ובימינו, עמלק כבר מפוזר בין העמים, זה כבר לא עם מסוים, ניתן לזהותו דרך המאפיין את עמלק זה שהוא תוקף את ישראל גם במחיר חייו. וכשזה קורה, ישנה התגברות החושך הכללי, ואכן יש מלחמת אור וחושך.
סיפור מגילת אסתר נימשך 12 שנים. (ולהשוואה מצמררת, עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ועד לחורבנם ארכו 12 שנה) וזו ירידה לחושך עד שקורה מהפך. כמו אז, גם היום, זה הזמן, התדר של התגברות האור על החושך. הדגשת היופי בעולם.
נחזור למגילה, אחשורוש, שלצורך ביסוס שלטונו הוא עושה משתה במשך 180 יום, משימה לא פשוטה ולא קלה, הוא מזמן נציגים מכל 127 המדינות שבשלטונו, כל פעם מדינה אחרת, מאכיל אותם ומשקה אותם ומזכיר להם כל הזמן: יש בעל בית חדש, המאכיל ומשקה אותם.
המן מנצל את ההזדמנות להיפרע משנואי נפשו ומתכנן להם את "הפיתרון הסופי", כעת מגיעה נקודת המפנה של הסיפור. בשלב זה כבר אין למרדכי ברירה- דבר יהדותו נתגלה ועמו נמצא בסכנת קיום ממשית. כל רגשותיו היהודיים מתעוררים לחיים, אחרי ניסיונות של שנים לדכא אותם. הם בוחר לא להפנות עורף לעמו וחוזר להיות נאמן. "וְיִקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וְיִלְבַּשׁ שַׂק וְאֵפֶר… וְיִזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה". מרדכי קורע מעליו את מדי השרד שלו ולובש שק ואפר. הוא מכיר ביהדותו ומכאן ואילך התמונה משתנה.
הסיפור מדהים ודבר גורר דבר, והמן ממרומי מעמדו נופל ומתרסק ומוצא להורג. אלא שגם עם מותו, מזימתו נמשכת והסכנה ממשית וקיימת. מאחר שניתנה פקודה לתקוף את היהודים והיא היתה בחותם המלך, אי אפשר לעצור, כי אין שום דבר שמבטל את חותם המלך.
אסתר ומרדכי מוציאים פקודה נגדית שגם היא חתומה בחותם המלך, ככתוב: ב-13 לחודש….. והזמן מגיע ומלחמת אזרחים מתרחשת.
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם: וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים, וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא, וְאֵת דַּלְפוֹן, וְאֵת אַסְפָּתָא: וְאֵת פּוֹרָתָא, וְאֵת אֲדַלְיָא, וְאֵת אֲרִידָתָא:
וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא, וְאֵת אֲרִיסַי, וְאֵת אֲרִדַי, וְאֵת וַיְזתָא עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
בַּיּוֹם הַהוּא, בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה–לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן–בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ; וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב–יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, תָּלוּ. וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.
הדיווחים מגיעים לארמון ואחשורוש מספר לאסתר שהיהודים הרגו 500 איש כולל את עשרת בני המן, ושואל אותה אם יש דבר נוסף שהיא רוצה, ואכן אסתר מבקשת עוד יום קרבות בשושן שבו נהרגים 300 איש נוספים ואת בני המן תלו.
ושוב הרובד הנסתר של המגילה פורץ, הרי כבר נהרגו. בשביל מה לתלות גויות?
ומה עוד, שבשושן הבירה חבל התליה היה "עסוק מאד" בכל הקשור להשלטת סדר השלטון, ולא היה בתליה משהו מיוחד, אזי דרישת תליית גויות במי המן היא מוזרה. ולכן נבין שפה מדברים על עשרה אנשים אחרים. בהיסטוריה המתועדת מאורע של תלייה של 10 אנשים הוא נדיר ביותר, אז היכן או יותר נכון מתי לחפש?
"במקרה" בשמות בני המן ישנה תופעה מוזרה של 3 אותיות קטנות, "ת" בפרְשַׁנְדָּתָא "ש" בפַּרְמַשְׁתָּא "ז" בויְזתָא. כלומר שנת תש"ז. אנחנו יודעים שתש"ח היא 1948, אז תש"ו ותש"ז הן 1946.
ואכן משפטי נירנברג בהם נשפטים בכירי הצמרת הנאצית בתום מלחמת העולם השניה, מגיעים לסיומם ב-16 לאוקטובר 1946, שהוא יום הושענה רבא תש"ז (שהוא יום חיתום הדין). בית המשפט הצבאי גוזר על 12 צוררים נאצים מוות בתליה.
מרטין בורמן נשפט בהיעדרו, הרמן גרינג מתאבד בתאו. ובבוקר הושענה רבה תולים את עשרת בני המן הנאצים על העץ.

מרטין בורמן המזכיר הכללי של המפלגה הנאצית אחרי עריקתו של רודולף הס; נידון למוות שלא בפניו
הרמן גרינג סגנו של היטלר, הממונה על תוכנית חמש השנים, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). התאבד בבליעת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין
הנס פרנק שימש כמושל כללי של הגנרלגוברנמן (שטחי פולין שלא סופחו לרייך)
וילהלם פריק שר הפנים, מחבר חוקי נירנברג
אלפרד יודל ראש האו.ק.וו. מפקדת הכוחות המזוינים הגרמנים
ארנסט קלטנברונר גנרל אס אס, ראש ה-RSHA, מנגנון הביטחון של הרייך, אשר כלל את הגסטאפו.
וילהלם קייטל ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים.
יואכים פון ריבנטרופ שר החוץ של גרמניה
אלפרד רוזנברג הממונה על האידאולוגיה הנאצית והשר האחראי על השטחים הכבושים במזרח
פריץ זאוקל גאולייטר של תורינגיה, "מצביא בעל סמכויות מלאות להקצבת כח עבודה". האחראי על עבודות הכפייה ברייך השלישי.
ארתור סייס אינקווארט מושל הולנד
יוליוס שטרייכר עורך העיתון דר שטירמר.

שטרייכר הורשע ונידון למוות. לפי המגזין ניוזוויק, בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר 1946), קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946".
לפי העיתונאים דניס ברק ודייוויד גרס, אמר שטרייכר- "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים.
מימד נוסף של הזמן – יש דברים שניתן להבין רק בפרספקטיבה של אלפי שנה כמו הקשר של המן האגגי אל שאול המלך. מתוך תקופה ניתן להבין את הדבר בחלקי. רק אחרי הזמן ניתן להבין לאט לאט. זה התחיל לפנינו וממשיך אחרינו. את הזמן חווים באופן אישי – כשאני אומר רגע, אני יוצר מרחב בזמן על מנת להרגיע את המערכת. "יצירת מרחב בזמן".
הזמן הוא רב מימדי ומתקיים בו רצף לאורך אלפי שנה, משך הזמן, עיתוי בזמן. כשאני יוצר מרחב בזמן, יש בי תחושת רוגע, אני יוצר חיבור, מתחבר מחדש אל רצף הזמן.
ולדוגמא: אם אני במסוע בשדה התעופה, ומחוץ למסוע עומד מישהו ואני רוצה לתת לו משהו, המסירה חייבת להיות מדוייקת, ברגע מסויים אחד, אחרי הרגע הזה עברתי אותו ואיבדתי את רגע המסירה. אבל, כאשר הוא הולך בקצב שלי, יש זמן, יש מרחב, אין לחץ, אין מיצר, לחץ נפשי הוא מסוכן, כשאדם בלחץ, הוא בסכנה. כשאדם ברוגע, הכל מתרחש ברוגע.
תחושת המרחב מותנית בהבנת הזמן, הבנת הזמן מחייבת הבנת הלב מחד ואת הבנת השכל מאידך. הבנת הלב איננה מילולית, היא זו שמאפשרת את תחושת המרחב. הבנת השכל מחברת את תחושת הלב למלים ומחברת אותנו לעשייה הגשמית, הדיוק נדרש בזמנים. רצף הזמן מתקיים איתי ובלעדיי, המיומנות להתחבר לרצף הזמן מחברת אותי להבנת השכל והבנת הלב. המחשבה שלנו אינה מוגבלת בזמן, ההווה הוא נקודה חדה כשערה ולכן קשה למחשבה לשהות בה. למהות אין קושי להיות בעכשווי בהווה, המהות מתקיימת בהווה. אני נושא מחשבה מחד ומהות מאידך ולכן הקושי להתחבר ולחבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *