חוקיות העומס

ההסתכלות על המלאכה היום יומית כמקום טורדני היא בחירה שלנו וליתר דיוק היא בחירתו של העומס שנלחם על חייו. התיקון נעשה ללא מאמץ. כאשר אני מתאמץ אני לא בכיוון. יש חוסר דיוק, יש התבטלות בפנימיות שהעומס ממלא אותה במיידי.
העומס מעודד את הילד שבפנים לרקוע ברגלים ולדרוש תוצאות אשלייתיות במיידי. זוהי חוקיות העומס.
מקום מהותי מורגש בזרימה שקטה, רוגעת ונעימה. מקום הכרתי הוא בבחינת רוצה, לא בבחינת צריך. מקום הכרתי הוא מקום של שמחה ואם אינני מרגיש שמחה שוב נפלתי למסלולים הרגילים של כפייה בלימוד.
כפייה בלימוד רגילה אצל כל אדם מילדות. כך מלמדים אותנו משנה ראשונה וכך אנחנו מתפתחים ומלמדים הלאה, מתוך כפייה. לא נתקלנו במקום של לימוד הכרתי פשוט, מתוך שמחה.
לימוד מתוך כפייה מתאפיין בהסתכלות על האחרים, בהישגיות, תחרותיות. אין שגיאה גדולה מהדברים האלה. הלימוד שלי נעשה בשבילי, לטובתי, בקצב שלי. אין מקום לקנאה באחרים או להתנשאות עליהם. לא ניתן להשוות התקדמות נפשית או מדרגה רוחנית של שני אנשים. זו פשוט אי הבנה. לפעמים הציווי לעשות מלאכה מתוך שמחה לא מאפשר לשמחה להיכנס. לפעמים הרצון המופרז שלי להישמע נפלא בעיני השומע מעוות את הדיוק שבמלאכה.
המקום ההכרתי המדויק הוא המדרגה האמיתית שלי שהיא הטובה ביותר הקיימת לי, אין לי אחרת. ובמקום להסתירה, לתת לה צבעים אחרים, להשתמש במסכות, כמה אנרגיה טובה נוכל לחסוך אם נקבל עצמנו כפי שאנחנו בלי הצורך לרצות אחרים, להתמקד באיך אנחנו חושבים שמופיעים בעיניהם.
אפשר באנרגיה הנחסכת לעשות את התיקון כולו כהרף עין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *