זמן

זמן הוא כלי רוחני. הבנת הזמן. כאשר הלומד, מתוך הסכמת לבו, מתחבר אל זרימת הזמן, בקצב המדוד והנכון, ונושא את דיוקו, אז חווה את הזמן במרחב פתוח לעשייה, שאיננה נושאת מאמץ, מתאפיינת ברוגע, בנועם, וכפי שנאמר בחלק – יש המון זמן בזמן. ומאידך, כאשר ישנו מאבק, שיפוט עצמי, דחייה, אז אין זמן. החוויה האישית היא לחץ. העומס מתפשט מן הרוחני אל הגשמי, ומתוך מאבק בלתי פוסק מחפש הלומד סדר חדש, שלעיתים מוכתב גם הוא במאמץ ואיננו מביא את הרוגע המיוחל, גם אם מאפשר עשייה גשמית זו או אחרת.
מתוך הבנת הזמן, בהבנת הלב, ילמד הלומד להתחבר לזרימת הזמן. ואז עשייתו מדודה, מדויקת, רואה את העיתוי הנכון לדברים שאותם בחר לעשות. אין צורך במאבק, אינו מתקשה בשמירת השדה האישי, בהצבת גבולות, כי יש זמן.
חיבור לזרימת הזמן הינו נתינת רגש לקיומו. כי יש לו זמן, ועשייתו מדודה וללא מאבק. בהבנת מקומו נמצא בנתינה לעצמו ולזולתו. ואז, כאשר מבין את עשייתו זו, נוגע בהבנה שאין זמן ברוחני.
במקום הזה מבנה שלושת התווים (תרצה-תטרח-תקבל) מאפשר לך זרימה וחיבור עם רצף הזמן. אתה במרחב. ולא המקום ההפוך – המיצר. והנדרש הוא הפיכת המיצר למרחב.
על הקרקע זה פה ועכשיו. החיבור שאתה עושה פה ועכשיו מתוך הבנת הזמן.
ה"רגע" הזה יוצר מרחב אם אתה מנצל אותו לבריחה, לא לעשות כלום…
אם אתה מנצל אותו לרוגע, זה טוב.
כאשר אתה מחובר לרצף הזמן אתה יוצר מרחב.
מתי קשה לנו? כשהחיבור ניתק ונסגרים ומרגישים שצריך הרבה מאמץ להתחבר מחדש. כי החיבור עם הבנת הזמן התנתק זמנית.
הבנת הזמן היא המפתח. יש לקחת את זוג המילים האלה. כל מה שדיברנו מסתתר מאחוריהן, ואז ליישם את זה ביחסי.
הבנת הזמן מחייבת את הבנת הלב והבנת השכל. אי אפשר להבין את הזמן בלי שניהם. למה אנחנו משקיעים כ"כ בהבנת הלב והבנת השכל? הלב מרגיש והשכל משתגע משתולל והתשובה לשכל היא הרגעתו על מנת שיניח למקום לצמוח.
ההווה זה אפס זמן. כשאנחנו מתחברים להבנת הזמן אנחנו באפס זמן כל הזמן. אפס זמן כל הזמן זה מנקודת הצפיה שלי.
רצף הזמן הכללי מתקיים איתי ובלעדי. אם אני כל הזמן עסוק במאמץ ובמלחמה להספיק דברים אני לא באמת מתחבר. אם אני מהיר מדי, איטי מידי, דרוש מאמץ. אני יכול להיות מוטרף מאותם חמש דקות או להרגיש נפלא.
המיומנות להתחבר לרצף הזמן ולזרום איתו מתוך הבנת הלב בתנאי שאני לא וויתרתי על הבנת השכל. יש בזמן גם את משכי הזמן והדיוק בזמנים. "הרכבת לא תחכה לי! "
אל תנסה להבין הכל בהבנת השכל. הוא יתעייף. ברגע שתהיה הבנת הלב, הבנת השכל תבוא.
למה זה לא כ"כ פשוט? המחשבה שלנו לא מוגבלת בזמנים. הנקודה של ההווה היא צרה, כחוט השערה… ארצה או לא ארצה הקיום הוא רק בעכשווי נושא מהות מחד ומחשבה מאידך ולכן הקושי. השכל ינסה להסביר כמה שיכול ומה שלא, לאחר-כך!
החיבור עם הזרימה של הזמן יש לו קצב משלו. ככל שנדייק בו יותר, יותר קל, יותר רגוע, מספיקים יותר. לא בהפרזה, לא בהחסרה, בדיוק.
הרצון המהותי הוא טוב. ושימוש בכלי הכרתי נוסף שנקרא: "התכוונות" יפתח את הבנת הזמן. היא תגדל בזמנה! ותתפתח וככל שתתפתח יהיה יותר קל לקיים אותה. פחות מאבק יותר פתיחות, הרבה יותר התקרבות אל עצמך וליקרים לך.
חוסר חיבור לרצף הזמן יוצר מיצר, לחץ, ההישרדות במקום הזה גורמת לבזבוז אנרגיית חיים, חולשה בחיות הפנימית, עייפות, ומהו הזמן הנכון להתחיל את החיבור אל הזמן? זהו העכשווי. פה ועכשיו.
החיבור אל הזמן הינו חוויה פנימית כפי שנאמר- התנסות חווייתית, יצירת המרחב בזמן היא דיוק אישי, אצל כל אחת ואחד זה מתבטא אחרת וזה הדיוק. מצד אחד יש המון זמן בזמן, על מנת לנסח את הדיוק שאני מצפה מעצמי, ומצד שני מתוך הבנת היכולת האישית מחד והרצון האישי מאידך אני מיישם בגשמי את הבנת השכל בזמן. התיחום הזה מתווה דרך.
השמחה מחוברת לזמן אחרת קשה לקיים אותה. מקל מאוד להסתכל ככה על השמחה. לפעמים מחכים שהשמחה תגיע, כמו הקשת בענן. החיבור בזמן, דבר שאנו יכולים להיות מודעים לו יחסית בקלות. השמחה המיידית ונושא החיבור לזמן הוא כלי הכרתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *