הרפיה מעומסים

חיבור. לפני רגע לא היה כלום ופתאום יש. הכול נוצר מתדר פנימי של הרפיה. הרפית, נפתח, זרימה. כבר היית שם. בדיוק בתדר הזה, בעוד מקומות בזמנים אחרים.
ברגע שחווה את התדר הזה, אל תניח לו ולא ממקום של אחיזה.
כשאני מרפה אני מחובר למקום עמוק במימד האמוני. האחיזה באה מאמונה קטנה, מפחד. ההרפייה מגיעה מהמקום הטוב, מאמונה חזקה. היא לא חייבת להיות מנוסחת במילים. מי שרוצה שינסח.
אותו תדר שמחבר את הלומד לאמונה שהכול בזרימה טובה, הכול כשורה, הכול בסדר, זו הרפייה ואז הזרימה קורית. אי אפשר להגיע אליה בהתחכמות. קודם יהיה בסדר, אח"כ אני ארפה, זה לא עובד. המקום שאני מרשה לעצמי לחוות, ואז חיבור, זה החיבור.
נתינת רגש לקיומך, זה המפתח, המפתח לשער הנעול של הנפש המתייסרת, כ"כ הרבה טוב, רוך ורגש הנמצאים בנתינה, וכולם זוכים, גם אם אינם מרגישים או מבינים.
בנתינה לעצמך האם ערוצי הקבלה פתוחים? האם נמצאת הסכמת הלב לקבל?
האם עינייך הטובות רואות את האור הגדול שבנתינתך?
או שרק השכל הטוב הוא היחידי שרואה, הוא מסביר, הוא מסביר ואינו יכול לפתוח לב.
נתינת רגש לקיומך ומאפשר קיומו ומתענג על קבלתו, הפנמתו, יכול להתחיל לבנות מקום חדש.
לומד אשר ערוצי נתינתו לעצמו פתוחים, אין בו תלות באף אדם, הוא ממלא עצמו בחיבור ישיר, עצמתו, נתינתו, שמחתו, מרחיב את נפשו, עולה תחושת עונג שקטה על הפשטות שבחיים.
לא ישכח את מקומו, יקפיד לזכור, כי לעתים שוכח, וכששוכח נבהל, כאילו מאבד כיוונו, מקומו חזק, יותר מכפי משעלה בדעתו.
כל שחסר הוא דיוק בהכרה למקומו האמיתי, למדרגתו העכשווית, כשיתחבר ייפתח.
חיזוק והעצמת התרחבות הלב נשענים על נתינה על נקי ועל קבלה מלאה.
כאשר הלומד מתוך חיבורו הטוב, התחזקותו ודיוקו, כשעומד מול נתינת הזולת, יפתח את ליבו לקבלת הנתינה בפשטות הנושאת שמחה.
קבלת הנתינה איננה מרשה לשיפוט על הנתינה לתפוס מקום, קבלת הנתינה איננה מאפשרת לאגו מנופח לתפוס מקום.
קבלת נתינה מהאחר, קבלת עזרתו, היא בבחינת נתינה מדויקת לאחר, היא החזרת אור לנותן בנתינה נקייה. וכאשר פותח הלומד את ליבו לקבלת עזרה, קבלת נתינה, קבלת אור, ומקבל את הניתן ומתרפק עליו, מפנים, מתחזק ובתוכו מתפשט האור ונושא את שמחתו כי היא מדייקת.
ממקום זה נפתחת ראייתו לטוב שבאחרים.
בצפייה הרוגעת יש הרבה טרחה. המקום המדוייק מלא עשייה המתאפיינת בחוסר מאמץ וזה בעצם החיבור למקום של ציפייה. ישנה טרחה רבה בחיבור לרצף הזמן האישי. כל אחד וכל אחת נושאים קצב טבעי, אישי, הדָקות הראשונה היא ההבנה שהבנת הזמן והחיבור לרצף הזמן האישי מחייבים הן את הבנת הלב ברוגע ובזרימה והן את הבנת השכל. בפרטים במשימות בעמידה בזמנים לא ניתן להפריד את השניים הצפיה הרוגעת בזרם הזמן מתאפשרת רק כאשר מחברים את הבנת השכל עם הבנת הלב. מקום זה נושא טרחה, והעשיה מבורכת. הקיום דרך העשייה הבונה מחזק, יוצר בהירות לצעד הבא מאפשר חיבור מתמשך. הבנת הזמן הגשמי נובעת מההבנה שהזמן הגשמי הינו כלי אנושי שנוצר על ידי האדם על מנת לאפשר את הבנת המציאות בחלקים וחלקיקים. אין לנו יכולת מובנת להכלת המציאות בכללותה, קצובות הזמן מאפשרות לנו את החיבור עם חלקי המציאות כיכולתנו וניתן כפי הרצון והצורך להשתמש בהבנה זו כחלק מהכלים ההכרתיים לחיזוק הבנת הזמן.
המקום של הבנת הזמן כ"כ חשוב, השכל מבין מייד שזה מקום מבורך נכון וטוב, למה זה כ"כ קשה? חוקיות העומס, העומס שבנו תוקף את המקום ההכרתי הזה. "ומשקלן הרב מאוד של כל ההבנות אשר כולן משתתפות בחיבור"… הבנות מהותיות, אבל גם העומס משתמש באותו מבנה. יש עומסים שמתקיימים בכל מקום בכל מצב ויש להם כוח, והכוח של העומס נשען על הרגלים, התניות, תלות, פחדים, תסכולים, רגשות אשמה. על מנת לתחם את העומס נדרשת מחשבה בהירה, חיבור לאמת פנימית פשוטה – מה שטוב הוא טוב, מה שלא טוב הוא לא.
עולם העומס מובנה ומוכוון מטרות להשגה, עולם המהות מוכוון דרך, אין בו חשיבות גדולה למטרה גשמית או אחרת וברור שמטרות הכרתיות הן ממהותן תהליכים רציפים אשר בהן מתקיים חיבור לרצף הזמן האישי, המעבר ממטרה גשמית למטרה הכרתית למבנה השונה שלה יוצר את החיבור.
כאשר מרפים את האחיזה להיצמד למטרה גשמית מוגדרת נקודתית ותהא נפלאה אשר תהא, פה ישנה ההרפייה וכשזוכים להרפות מהאחיזה נפתח החיבור לזרימה הרוגעת ודבר לא מאיים עליה.
המקום של אחיזה בהבנת השכל, אם לא ניזהר, עלול להוביל אותנו להתנתקות מהמציאות.
התנתקות מהמציאות = אי הבנת השכל, ולכן נעמיק במקום הזה: את הבנת הלב אנחנו מפנימים, חווים, מבינים וטוב שכך אלא שהבנת השכל חייבת להתקיים גם היא.
יש לכל אדם את הדברים שעליו לעשות ובמועדם, אין להתחכם עם המקום הזה.
החיבור בין הבנת השכל להבנת הלב מחבר מספר כלים:
הראשון – תיחום, מתחיל הלומד את קצובת הזמן החדשה כאשר איננו מאפשר לסערה קודמת, אם הייתה, להיכנס. בוחן את אשר לפניו, נזהר משדה הדמיון, מתחבר ליכולותיו האמיתיות לעמוד במשימות אלה או אחרות, קוצב אותם בזמן ואז נכנס לעשייה רוגעת אשר מלווה בעשייה הכרתית בונה. עשייתו הגשמית נושאת בנייה הכרתית, חיזוק פנימי, הכרת הטוב, הכרת תודה, שמחה ועוד.
כאשר חיבור זה מתקיים, גם יעילותו הגשמית גבוהה יותר. הבנות גשמיות בנושא ניהול הזמן הן טובות, כל עוד הן מתוחמות, ואין נפילה למקום הרגיל האומר – שאנחנו אמורים לעשות את מירב המשימות שלנו בזמן הקצוב, זוהי שגיאה, ההבנה ההכרתית מכוונת אותנו לעשייה הכרתית מירבית, לא להשגת מטרות גשמיות מירביות.
המקום ההכרתי מתואר כאיסוף החלקים של חלקי הנפש, אסופים פה ועכשיו. בגשמי אני פה ועכשיו, גם ברגשי אני מרגיש רק פה ועכשיו. למחשבה אין מגבלה לשוטט על פני הזמנים – עבר הווה עתיד. בשביל השכל, להיות אסוף פה ועכשיו זה קשה. לקחת את המחשבה ולהביא אותה לפה ועכשיו זה קשה. אבל רק במקום הזה מתקיים החיבור עם הזמן לרצף הזמן האישי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *