הרפיה הרף-יה

קורה שאנחנו סוגרים מרחב רוחני. למשל: ע"י ציניות. ע"י פחד או ספקות, ע"י כעס, פגיעות או התרחקות. כל אלה סוגרים מרחב רוחני, ואז חלק שהיה אמור להתקיים לא יכול להתקיים. על-מנת שאמת פנימית תוכל להתקיים בצורה ממומשת ובהירה היא זקוקה למרחבה. נתינת מרחב לאמת הפנימית מחייבת ישרות לב, צפייה נקייה פנימה, הסכמת הלב לחשוף את האמת הפנימית ורצון מהותי להשקיע את הטרחה הנדרשת. במקרה זה נדרש לא מעט זמן. כי שאלות מהות כמו זו יכולות להישאר שנים ללא מענה. חלקים רוחניים אחרים גם כן זקוקים למרחבם כדי להתקיים. הלומד-הבוגר-האחראי, כאשר מסתכלים על כלי זה כאל מבנה הוא חייב את מרחבו. ומרחבו מתקיים על-ידי הפעלת הכלי ההכרתי: הלומד-הבוגר-האחראי. כאשר אנחנו מחפשים את האמת הפנימית קורה שאין לנו ממש תשובה. זה לא שאנחנו חסרי אמת פנימית, אלא החלק הרוחני הזה לא פעיל.
כל נושא רוחני שאנחנו מדברים עליו – אנחנו צריכים לבדוק האם אנחנו מאפשרים למרחב הרוחני להתקיים. נבין את תפקידו של הבוגר. כשהילד רוקע ברגליים וכו' הוא סוגר את המרחב הרוחני, והבוגר הוא זה שמאפשר למרחב הרוחני להתקיים, מהיותו מרגיע את המערכת.
אחת הדרכים לפתיחת מרחב רוחני היא ע"י התכוונות והרפיה. אין מרחב רוחני מתקיים בכפייה.
כאשר זוכה הלומד לפתוח מרחב רוחני לחלק זה או אחר, אין זה מספיק, יש לקיים את המרחב הרוחני האמור. על מנת לקיים אותו חייב הלומד לא לסגור את מרחבו כפי שקורה בנוכחות עומס זה או אחר, כך שכל עוד ידייק הלומד בהתכוונותו, ולא ייפול למלכודות העומס הרגילות – יתקיים מרחבו וחלקיו הרוחניים יתקיימו. אם נסגר מרחבו ובמצוקתו מנסה לפתוח אותו מחדש עלול ליפול לעשייה בכפייה שלא תניב פירות, רק מהרפייתו והתכוונותו, יזכה לפתוח מרחב חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *