הקושי שבעליה

כאשר הקשיים הולכים וגוברים – זה מעיד על עליית מדרגה. אם עדיין יש אצלי, הלומד, אחיזה בהבנה שכלית פשוטה שקושי זה תקלה – אז מופנם כעומס.
קושי = תקלה, זו אמונה שנמצאת במרחב האמוני שלנו ומקורה בילדות. מגיל שלא היה ביכולתנו לסנן את הניתן. זו אמונה מחריבה. רצוי להחליפה באמונה אחרת, בונה, הרואה את השיעור שבכל קושי ואת ההתפתחות שמולו.
תיקון במרחב האמוני נעשה דרך חלחול. חלחול זה מתבטא בשיחה בלתי פוסקת של הלומד עם עצמו, המזכיר לעצמו את הבנתו החדשה. אינו מוותר. גובר מחסד. אינו בורח. הופך בריחה לבחירה. משם, בצעדים קטנים, ימצא עצמו נוכח מול קשיים רגילים ובפנים שמחתו.
תחילה, ספק אם יבחין בכך. אבל אם יהיה הכרתי וצופה – ירגיש. ולא ייתן לזיכרון עַבָרי של התנהלות רבת שנים להכתיב את המתרחש הפנימי החדש.
תחילת הדרך רצופה בשריטות. הן כואבות ובגיל צעיר אין ללומד שום יכולת לסנן, לתחם. הוא מפנים את הפגיעה המתחילה להתפתח לתיקון עתידי בהמשך דרכו.
הפגיעוּת נרשמת במרחב האמוני. ושם השריטה מוגנת וקשה לרפאה.
יש להיכנס למימד האמוני. רק מקום הכרתי בו הלומד מתייצב נוכח מול עצמו אינו מוותר ומבין שהמתרחש לתיקונו.
הדרך רצופה בנפילות ובקימות וזה כואב ועדיין אין התפתחות אלא מול קושי. וככל שהקושי חזק ההתפתחות גבוהה.
ממקום הכרתי מתקדם, יכול הלומד תוך שימוש בהתמקדות ביש שברשותו להגיע בתור הלומד הבוגר ולחבק את הילד. זה לא קל, ואין הבנת השכל עוזרת פה.
מצויד בכלים הכרתיים הנִבְנִים על תקופת חיים- כאב, כבעל, נבנים גם מכישלונות ומטעויות בהם משתמש הלומד להרחבת הבנתו, לימודו, רק אז יכול.
וממקום של רצון מהותי לשמירה על השדה האישי שלו ומתוך הבנה מופנמת שאיש לא יעשה זאת במקומו, כי אסור! רק אז יוכל להיכנס בצעד מהסס ולתת רגש לקיומו, להתחזקותו, ליציבותו, לשמחתו.
אין זו פעולה חד פעמית.
החלחול למימד האמוני מחייב עשייה בעלת מתרחשים רבים מאוד ולאט לאט, טיפה אחר טיפה, יִרַפָּא המקום, ייִרְגָע, יצמח.
במקום זה, יגיע ואולי לראשונה בחייו לנתינה על נקי לעצמו ולקרובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *