בחירה חופשית

המילה דואג היא מילת עומס וזה לא דיוק.
העומס נכנס למקומות ההכרתיים וצובע את עצמו בצבעים של דיוק.
רצון ורצון חופשי הם לא אותו הדבר. בחירה ובחירה חופשית הם לא אותו הדבר.
כשבני ישראל יצאו ממצריים, היו כל כך עמוסים שהיו צריכים להחליף אותם. דור המדבר נגזר עליו למות כי תדר העבדות היה כל כך חזק בנפשם שלא היה ניתן להפוך אותם לבעלי רצון חופשי ובחירה חופשית.
עבד ברוחני זה אדם שרצונו איננו חופשי.
המקום של הרצון החופשי מתחיל ברוחני ומתבטא בגשמי, לפי המתגשם.
אם יצמידו לי אקדח לרקה, מאחר שאני חייב בשמירה על חיי, אעשה מבחירה אך לא מרצון.
מאחר שבפנימיות עומס ומהות מעורבבים, רצון שבא מתוך מהות נקרא רצון חופשי. בשני המקרים אדם אומר לעצמו, אני בוחר, מרגיש נפלא.
עצם העובדה שהיום בוחר כך ומחר אחרת, מעיד שזה לא בא ממהותו, לא כל רצון הוא רצון ממהות – לא כל בחירה היא בחירה ממהות ואז היא איננה בחירה חופשית.
יכולת הבחירה מובנית בנפש שלנו, דרכה אנחנו מתקיימים ובמקרה קיצוני כשאנחנו לא מממשים את חובת הבחירה, זרימת החיים נעצרת.
לעומת זאת, כולנו יודעים שיש לנו לא מעט בחירות כפויות – בחירות מעומס. אנחנו צובעים אותם בצבע חוקי. זו איננה בחירה חופשית, בחירה ממהות. בחירה ממהות היא שלב הכרחי לנאמנות לבחירתי.
מצד שני, כאשר העומס בתחכומו, מקדש את הטומאה. אני עלול לגלות נאמנות לבחירה לעומס ועל כן חובה על הלומד הרוצה בהתקדשותו, התנקותו וטהרתו, לבחון כל בחירה וכל רצון אם נובע ממהות או מעומס וישתמש בישרות לב מלאה בתשובתו, יקבל עצמו כמפר או כמדייק, ומשם נאמנותו לבחירתו ולמהותו, זורמות בכיוון אחד ויוצרות בניה והתחזקות של מקומו האישי.
אני צריך נקודה יציבה אליה אני יכולה לייחס מה קודם ומה עכשיו.
אין הפרדה, אי אפשר להפריד בין הגשמי לרוחני, אי אפשר לשחק פה. כשאני מחפש מהות, זה המקום שאי אפשר לשחק איתו.
במלאכה הוא מתחיל לציין מקומות שלא זזים. נקודה מאד עוצמתית. אני חייב ליצור את נקודות הציון העוצמתיות האלה כדי שאוכל להתייחס אליהם בלי קשר לדברים חיצוניים שמזיזים אותי. אני חייב משהו שלא זז.
אני יכול להתחבר למקום של אור, גם זו נקודה שלא זזה.
יש מקומות שכשאני נמצא שם, אני אומר וואו – איך אני יודע שאני מאוהב, אני שמח, אני יודע וזהו, אין הסבר. אלה מקומות של מהות. לרָצות אנשים אחרים זה לא מקום של מהות. נקודת מהות אי אפשר לשחק איתה. אני צריך נקודה שאראה פער בין המהות למקום שאני נמצא בו.
בפעם הראשונה אנחנו יכולים לגעת ברצון חופשי ולאחריו בחירה חופשית. מגיע הרצון ואז הפחד שלא נותן לנו לבחור חופשי. בעצם רוב הבחירות שלנו לא חופשיות, הן מתוך עומס, מתוך פחד.
בהתחלה אני יודע שאני מזייף, בשלב מסוים זה הופך לי להרגל ואני חושב שזו האמת. (רקדן טוב בא ממהות, שחקן טוב בא ממהות, מיד מרגישים מי אמיתי ומי מזייף). בשלב מסוים אי אפשר יותר לשקר משום שזה מרסק אותי.
אנחנו מנסים לזהות את הנקודה פנימית – מתי זה בא ממהות ומתי מעומס? קורה שאני ממהות ומבלי לשים לב אני מוצא עצמי בעומס מבלי שבחרתי בו, יש נאמנות לעומס שצריך להפוך אותה לנאמנות למהות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *