אישורים

תחילת החיים שלנו מותנית באישורים, לא ניתן לדלג על השלב הזה, כולנו גדלים במציאות המחייבת אותנו בקבלת אישורים לקיום. העומס הוא שם והמערכת פעילה וגם כאשר גדלים ולכאורה כבר אין צורך באישורים- עדיין המערכת דורשת ומתעקשת ומחפשת את הסם שלה – את האישורים. ואז אנחנו פוגשים את עצמנו גונבים את האישורים, אנחנו מוכוונים במעשים שיניבו אישורים. אנחנו נמנעים מנתיבים שאינם זוכים לאישורים וכל אחד מאיתנו פוגש את הילד הטוב שמקבל אישורים ותמיכה ולא מבין מדוע דרכו נסגרת.
אנחנו משתמשים באישורים מהסביבה, אנחנו מותנים באישורים מבחוץ, לעתים אפילו לא מכירים מציאות שאיננה מקבלת אישור מבחוץ. במציאות שכזו, לא ניתן לקיים נאמנות למהות, ואז תחושה קשה. תחושת חוסר נאמנות ומחפשים איזה נאמנות, למי, למה, אך אין זה משנה, תחושת חוסר הנאמנות היא תדר קשה הניצב מולנו ולא זקוק לתרגום ולתגיות.
כאשר עומד בישרות לב והסכמת לבו רואה את ההפרזה וההחסרה שהאישורים מבחוץ יוצרים בחייו, ניצב מול מהפך המתקרב, אין זה מקום קל להשתחרר ממנו כי ישנה פה התמכרות. בשלב הראשון- ראייה. לא קל לראות כי רוב האישורים אם לא כולם נראים כצורך טבעי של החיים, עד כדי כך שאנחנו לא מרשים לעצמנו לשאול ולהטיל ספק בעומס, אבל כאשר עומדים וממצוקה אמיתית לא יכולים להסתתר ולהכחיש את העיוורון אז רואים, העומס הוא עוצמתי בצל, הוא איננו נושא את כוחו באור, ואשר הלומד רואה, שם העומס חלש ומתפוגג. עדיין לא רואה את דרכו החדשה, המהפך הוא בראייתו. בפתיחת המרחב גם כאשר עוד לא צעד ולא צעד אחד. כאשר רואה, כאשר מתחרט, כאשר מתכוון ומבקש סליחה על שגיאותיו ומקבל אור עליון – זוכה לפתיחת לבו לסליחה, ופה מתממשת ואולי בפעם הראשונה נאמנותו למהותו כצעד ראשון, מכאן הדרך נעשית קלה יותר, נושאים נבחנים, דקויות נבדקות ושאלת נאמנותו למהותו הופכת להיות מעשה של יום- יום, וככל שנאמן יותר עשייתו קלה יותר, שמחתו- בדיוקו בעשייתו.
וכשמאשר עצמו, מאושר ואי אפשר לזייף ולאשר בקריצת עין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *